טיח וקפה בקפליקס
מאיר ויזלטיר כתב עליה:
יש לי סמפטיה
לאומנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתיפח
אוטובוס מת
אני אוהבת את השיר הזה, אני אוהבת את העיר שלי תל אביב.
אני יודעת שכשבנו אותה היתה לה קונספציה, היה תכנון, עוד מימי המנדט הבריטי.
לאט לאט קרו בה דברים, כמו בכל עיר. היא סטתה לעיתים מהתכנון, היא עלתה
בגבהים שהסתירו לתושביה את הים, אישורי תיכנון, לקויים לטעמי. היא הרסה את
בית הספר הראשון שלה, את גמנסיה הרצליה, בכיה לדורות לדעתי (אמא של אבי זכתה
ללמוד בו), וקרו בה עוד הרבה דברים טובים וכמובן שגם רעים. אבל, אני אוהבת אותה
ואהבתי אותה תמיד. לא גרתי בה שנים ארוכות, אבל גם התגוררתי בה בה שנים לא מעטות,
כולל בעשור האחרון.
לאט לאט קרו בה דברים, כמו בכל עיר. היא סטתה לעיתים מהתכנון, היא עלתה
בגבהים שהסתירו לתושביה את הים, אישורי תיכנון, לקויים לטעמי. היא הרסה את
בית הספר הראשון שלה, את גמנסיה הרצליה, בכיה לדורות לדעתי (אמא של אבי זכתה
ללמוד בו), וקרו בה עוד הרבה דברים טובים וכמובן שגם רעים. אבל, אני אוהבת אותה
ואהבתי אותה תמיד. לא גרתי בה שנים ארוכות, אבל גם התגוררתי בה בה שנים לא מעטות,
כולל בעשור האחרון.
אני אוהבת אצלה את הטיח המתמוטט, את התריס המתיפח ודווקא אוטובוס, שכמעט מת,
ראיתי בעיר אחרת, בבאר שבע. אני אסטה מעט מתל אביב, ואספר לכם את הסיפור.
יום גשום אחד נסעתי, עם אימי בבאר שבע, לכיוון עומר, בה התגוררנו. אני הסתכלתי
כהרגלי על המתרחש מולי והנה חלף על פנינו אוטובוס ישן, כשלפתע נפלה
יום גשום אחד נסעתי, עם אימי בבאר שבע, לכיוון עומר, בה התגוררנו. אני הסתכלתי
כהרגלי על המתרחש מולי והנה חלף על פנינו אוטובוס ישן, כשלפתע נפלה
ממנו, על הכביש, פלטה ענקית, שנראתה לי כמו התחתית של האוטובוס. חיכיתי לראות
מה ומי נופל מהאוטובוס, אך כלום לא נפל יותר, והאוטובוס עצר, והנוסעים ירדו.
אני דמיינתי לעצמי את האוטובוס מת. כמו כל חפץ, שהגיע יומו.
אני חוזרת לתל אביב.
תריס שמח
השיר מדבר על 'תריס מתיפח'ויש רבים כאלה בעיר, אבל יש גם רבים רבים שמתחדשים
והם יפים ושמחים. אני עוברת ברחובות, בדרך לפגישה עם חברה בבית קפה אהוב. התריסים
החדשים, עם המרפסות הארוכות והעציצים הירוקים קוראים לי. קוראים לי לגשת, ללטף,
לצלם. מאתגרים אותי בשקט: מי גר כאן? מי זה שהחליף את התריס המתיפח? מי שתל
את הצמחים הירוקים, הישקה וטיפח וזכה לפרחים הורודים הקטנים?
לגעת במעקה הברזל, לק תכול משתלב עם הצמחים הירוקים
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב
גינת הפרחים והדשא ברחבה של תאטרון הבימה
ההורים והילדים הקטנים יוצאים מהבתים ויושבים בגינת הפלאים של הבימה.
מוזיקה יוצאת לכל הכיוונים ממדרגות העץ, נוגעת לא נוגעת באנשים.
כלבים נמשכים ברצועה, ילדים מסתובבים, רוכבי אופניים מדוושים, ילדים ומבוגרים נכנסים
לבריכה היפה, ששלטים מוטבעים בה - נא לא להיכנס למים. חם בחוץ, ואין דבר שגורם
לנו שימחה גדולה יותר ממים. אז נכנסים גם לשם.
השתקפויות בבריכה
תאטרון הבימה והרחבה לידו נמצאים במרכז של תל אביב. מתחתיהם נבנה חניון ענק,
שכמעט תמיד אפשר למצוא בו חניה. לתושבי העיר, שנמאס להם להתאמץ ולהתעקש על
חיפושי חניה, כמוני, יש הנחת חניה ענקית, כי אולי אוהבים אותנו בעיריה, ואם כן זה מרגש 💗
שכמעט תמיד אפשר למצוא בו חניה. לתושבי העיר, שנמאס להם להתאמץ ולהתעקש על
חיפושי חניה, כמוני, יש הנחת חניה ענקית, כי אולי אוהבים אותנו בעיריה, ואם כן זה מרגש 💗
אני ממשיכה ללכת, חוצה את הרחבה הגדולה של התאטרון בדרך לקפה. עוצרת ליד
בריכות מים קטנות, שמתכנני העיר דאגו לבנות. בחום הגדול ובלחות שסביב
המים הניתזים במפלים הקטנים של הבריכות הללו מחזירים מעט אוויר נעים לפנים.
סנדלים ופרח וכולם צהובים
עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת
יש לי סמפטיה
לאנשים מתיאשים בתל אביב
אני מוצאת בתל אביב מציאות נוספת על זו שהשיר בחר לתאר. תל אביב היא עיר,
שכמו ערים אחרות יש בה גם נושאים מיאשים, אבל בעיני היא בעיקר
'מרגשת'. היא מלאה בצדדים יפים, בזכרונות נעימים. בשבילי היא לחלוטין
לא "מאורת פיח נואשת". יש לה חלקים כאלה בדרום העיר, בקירבה לתחנה המרכזית
הישנה וכמובן שגם לזו החדשה יותר. אין ספק ששם הטיח נואש, נואש מתקווה
להינצל ולהיות חלק מרכזי ואהוב של העיר. אולם, מההיכרות שלי עם העיר גם החלקים
האלו ישתנו לבסוף לטובה. הם נמצאים במקומות מרכזיים,
שהופכים עם השנים ליקרים מדי להזנחה.
שכמו ערים אחרות יש בה גם נושאים מיאשים, אבל בעיני היא בעיקר
'מרגשת'. היא מלאה בצדדים יפים, בזכרונות נעימים. בשבילי היא לחלוטין
לא "מאורת פיח נואשת". יש לה חלקים כאלה בדרום העיר, בקירבה לתחנה המרכזית
הישנה וכמובן שגם לזו החדשה יותר. אין ספק ששם הטיח נואש, נואש מתקווה
להינצל ולהיות חלק מרכזי ואהוב של העיר. אולם, מההיכרות שלי עם העיר גם החלקים
האלו ישתנו לבסוף לטובה. הם נמצאים במקומות מרכזיים,
שהופכים עם השנים ליקרים מדי להזנחה.
גדר עץ ופרח ליד בנין
יש לי סמפטיה לאנשים באופן כללי, גם לאלו שמתיאשים בתל אביב. יקר כאן מאד
לגור. יקר כאן מאד לקנות, יקר לשים את הילדים בגן, לקחת מטפלת, להסתפר אצל
הספר השכונתי. אבל מי שחי כאן הרבה זמן מכיר את המקומות הנסתרים.
את הרחובות השקטים עם הגינות הנחבאות והחנויות הקטנות. את הספר שכולם
מגיעים אליו והמחירים שלו הגיוניים. את הקניות שעורכים בחנויות יקרות אבל רק סופי עונה.
את חנות הספרים שמוכרים בה ספרים עם פגמים קטנים,
את הקפה השכונתי שנותנים בו הנחה לשכנים.
את חנות הספרים שמוכרים בה ספרים עם פגמים קטנים,
את הקפה השכונתי שנותנים בו הנחה לשכנים.
הספסל עם הספרים למסירה
גדר העץ היפה
אופניים בתוך הגינה
אני הולכת ברחובות הקטנים, מציצה לתוך החצרות, מבעד לגדרות ורואה כמעט
בכל חצר אופניים קשורים, או פשוט מונחים ליד הכניסה לבניין. אין דרך קלה ונעימה
יותר, חוץ מללכת ברגל, מאשר לרכב על האופניים ברכבי העיר.
על גדר אחרת, נמוכה מבטון, מחכה לי המשפט הזה:
לא משנה למי. תמיד אפשר וצריך לעזור. גם לנו לעצמנו, שלא נעמוד תמיד אחרונים
בתור. לעזור לעצמנו לא להתייאש, גם אם מתאמצים מאד, לזכור להתרגש.
פסלים על אדן החלון
איך אפשר שלא להתרגש? אני מסתכלת מסביב, מרימה את העיניים למרפסת,
ושם יושב לו זוג נאהבים, 2 פסלים על אדן החלון. כמו להזכיר לבעל הבית ולנו שהולכים
על המדרכה, אורחים לרגע, מה באמת חשוב. חשוב הכאן והעכשיו ומי שאנחנו ומה
שאנחנו עושים עם עצמנו ועם מה שיש לנו לתת.
על המדרכה, אורחים לרגע, מה באמת חשוב. חשוב הכאן והעכשיו ומי שאנחנו ומה
שאנחנו עושים עם עצמנו ועם מה שיש לנו לתת.
קפה ועוגה
ישבנו 2 חברות, אחר הצהריים של יום מהביל. היא עם קפה קר ואני עם חם. תערובת
מרירה של קפה טעים. אני מוסיפה סוכר ואוכלת מהמתוק. ישבנו ודיברנו, וקשקשנו
וצחקנו. אחכ המשכנו לדבר, וחקרנו, ולמדנו ושוב קשקשנו ושוב צחקנו. כי ככה זה עם
חברות. קפה הוא לא רק קפה. קפה הוא אווירה, משב של רוח נעימה לנפש ולנשמה.
כשסיימנו עם הקפה קפצנו לקנות מתנה ואחר נפרדנו כל אחת לדרכה. היא ברכב
שחיכה לה, בלי רפורט ליד המדרכה, ואני ברגל לחניה שלי מתחת לרחבה היפה של
תאטרון הבימה.
בדרך חיכתה לי גינה עם פרחים ורודים, כל כך יפים הם היו וידעתי שאני בת מזל.
מטיילת בתל אביב, עיר עם סמפטיה, בדרך לאוטו שמחכה לי בחניה הגדולה.
נוסעת הביתה לבעלי האהוב, ואולי אפילו אזכה לראות את אחד הילדים בין המקלחת
ליציאה שלהם עם החברים.
פרח ורוד באמצע הגינה
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב