פרחי משי ורודים נעים ברוח
סבתא שלי, אניו.
סבתא שלי היתה הונגריה. היא וסבא שלי דיברו רק הונגרית.
גם אמא שלי דיברה איתם רק הונגרית.
בפארק שלנו הולכים לאט לאט זוג מבוגר מאד, והם מדברים ביניהם הונגרית.
היא תומכת בו והוא תומך בה והם מדברים בינהם בשקט בהונגרית.
כשאני שומעת אותם אני מתגעגעת ולפעמים אפילו עולות בי דמעות.
אני מצטערת, כי אין לי סבא וסבתא, משני הכיוונים.
אני מצטערת כי סבתא שלי, שקראתי לה אניו נפטרה לפני כל כך הרבה שנים,
ואני לא שומעת אותה יותר מדברת בהונגרית.
![]()
סבתא, אחי ואני
הייתי בת 6 כשהיא נפטרה. ילדה קטנטונת שיש לה כל מה שהיא צריכה בחיים.
כמה חודשים קודם לכן חגגתי יום הולדת וכשסבתא שלי שאלה אותי מה אני רוצה
ליום ההולדת עניתי לה, כך אמא שלי מספרת, כי אני לא זוכרת, מפת שולחן.
אלוהי השטויות. מה יוצא לילדים לפעמים מהפה.
מספר ימים לפני מותה של סבתא הלכנו סבא שלי, אחי ואני לבקר קרובי משפחה
שהגיעו מאמריקה במלון הילטון בתל אביב. הורי נסעו לנופש והשאירו אותנו
אצלהם. סבי הלך לאט מאחור. סבתא החזיקה אותי ואת אחי - כל אחד ביד אחרת.
חצינו את מעבר החציה לעבר המלון. לפתע, ללא כל אזהרה, הגיע רוכב אופנוע
ודרס את סבתא שלי. אנחנו הועפנו לצדדים וסבתא שלי שכבה על מעבר החציה.
אני הייתי בת 6 ואחי בן 3. היינו קטנטנים כל כך. אני רק זוכרת את הרעש שלו.
שנים על גבי שנים שלא יכולתי לשמוע רעש של אופנוע לידי.
קמנו מהכביש וגם סבתא שלי הצליחה להתרומם. סבי הכניס את כולנו
למונית וחזרנו הביתה. לא הגיע אמבולנס ולא נסענו לבית חולים.
הורי ששמעו מה קרה הגיעו מהר ולקחו את סבתי לבית חולים
וכעבור מספר ימים היא נפטרה.
וכעבור מספר ימים היא נפטרה.
סבתא אניו האהובה. אני כל כך מתגעגעת אליה.
לפני כמה שנים הבנתי פתאום שלא קראו לה אניו. קראו לה רחל.
אניו זה בעצם אמא בהונגרית. אני שמעתי את אמא שלי קוראת לה אניו,
והיה לי ברור שזה השם שלה. אניו.
היא הגיעה משם. מאושוויץ. היא שרדה את התופת.
תמיד הייתי גאה בסבתא אניו ובסבא אפו.
גאה בסבתא רחל ובסבא ניסן וכמובן בסבתא רבה ציפורה,
שעל שמה אני קרויה. באנשים הגיבורים האלה, שאת תופת חייהם
לעולם לא נבין ולעולם לא נדע באמת מה הם חוו.
שנים רבות עברו ואני התבגרתי והבנתי שאני גאה לא רק בהם
אלא באמא שלי ובאבא שלי. שניהם בעצמם דור ראשון לשואה,
כי הם חוו אותה על בשרם ושרדו והקימו כאן משפחה וחיים חדשים.
ערב יום השואה 2017
יש ימים, כמו היום, שבהם אנחנו מבינים כמה כל בני האדם עדינים ושברירים,
כמו פרחי המשי האלה, הנעים ברוח. יש ימים בהם הכאב מכה בכל הכוח.
הורי הם דור ראשון ולכן אני דור שני.
הסיפורים של סביי וסבתותי, של הורי, כמו של רבים רבים אחרים,
הורי הם דור ראשון ולכן אני דור שני.
הסיפורים של סביי וסבתותי, של הורי, כמו של רבים רבים אחרים,
הם לא יאמנו. גבורה והישרדות. פחד, אימה, עצב בלתי נסבל.
בסוף יש המון שימחה ואופטימיות, תקומה בארץ חדשה,
הקמת משפחה, התבססות, ילדים ונכדים.
כל יום הוא חגיגה חדשה של חיים,
של הושטת אצבע שאומרת: הנה לכם.
לכם שרציתם במותי, שרציתם בהכחדת המשפחה שלי, העם שלי.
לכם שרציתם במותי, שרציתם בהכחדת המשפחה שלי, העם שלי.
זה היום שלהם - לא של ניצולי השואה,
אלא של השורדים את השואה בגבורה ענקית.
של כל אלו שהצליחו לקום, כל אחד מהתופת שלו,
להתגבר ולשלוח שורשים לאדמה, גבעול, וניצנים, פרחים ופירות.
אני מדליקה היום נרות לכבודם. לכבוד המתים שסביבי ולכבוד החיים.
אני גאה בכם ההורים שלי.
אלא של השורדים את השואה בגבורה ענקית.
של כל אלו שהצליחו לקום, כל אחד מהתופת שלו,
להתגבר ולשלוח שורשים לאדמה, גבעול, וניצנים, פרחים ופירות.
אני מדליקה היום נרות לכבודם. לכבוד המתים שסביבי ולכבוד החיים.
אני גאה בכם ההורים שלי.
לזכרם של בני משפחות אבי ואמי, לזכרם של ששת המליונים.