ערב קר וחשוך מסביב ושקט. שקט שכמו צועק באוזניים.
הרחוב צר וארוך ומשני צידיו בניינים, צמודים ללא מרווחים ביניהם.
המונית שלנו נעצרת ליד אחד הבנינים. תומס יוצא מהמונית ופותח לי את הדלת.
אני מתמהמהת. "בואי צאי מהמונית, הכל בסדר", הוא אומר לי.
אני מפחדת. ורשה קרה בלילה. הרחוב הזה חשוך וצר.
אם משהו יקרה לי מי ימצא אותי? מי ידע היכן אני?
"ספי, את באה?"תומס קורא לי.
אני מנסה להתנער מהמחשבות שלי ויוצאת מהמונית, צועדת כמה צעדים
לעבר תומס, שחצה את הכביש לעבר הבניין ממול. התקרבתי אליו
וראיתי שהוא נעמד בפתח הבניין מעל גרם של מדרגות היורדות מטה.
שקט מסביב. הנחשים הדקים של הפחד עוטפים אותי לאט לאט.
הם עולים מכפות הרגליים שלי למעלה, הם כבר הגיעו לבטן.
יש לי בחילה. הרגליים של כבדות והנשימה שלי מואצת. אני לא יכולה להניח את
הרגלים שלי על גרם המדרגות ולרדת.
תומס מסתכל עלי בחוסר הבנה: "ספי זה בר שמח, רוקדים שם ושרים".
בחור צעיר עולה בגרם המדרגות. "הי תומס, טוב לראות אותך, שמח למטה".
הבחור מנפנף לנו לשלום והולך לדרכו.
תומס לוקח לי את היד, "בואי ספי הכל בסדר".
אנחנו יורדים למטה.
יש סצנות שאני לא אשכח אותן לעולם, וזו אחת מהן. הפחד הנוראי של ספי הצליח
לחדור לי לתוך הנשמה, לתוך הוורידים. לכמה רגעים הפכתי לספי.
תומס, שנראה אנדרוגני, כבר קודם ומוזר כל כך, רוצה שארד איתו למרתף,
מרתף בורשה! ורשה שבה קרו לנו דברים איומים ונוראים.
פולין שבה התרחשו לנו, בזכרון הקולקטיבי והאישי, דברים שלא ניתן לשכוח.
אבי נשר הצליח בדקות האלה של הסרט להעביר את הפחד, את החשש,
את ההזדהות, את הסיפור הנורא, שעל זה נסוב חלק גדול מהסרט שלו.
אני לא מדברת כאן על הפרטים של הסרט, אני חושבת שכדאי ללכת ולראות אותו
ולשפוט לבד. לא קראתי על הסרט דבר לפני שראיתי אותו, ואני שמחה מאד על כך.
רציתי לראות את נלי טגר משחקת כי אני מאד אוהבת אותה, והעלילה עניינה אותי.
כשישבתי וראיתי את הסרט, הפכתי לשוייה וחלק מהזמן אפילו מהופנטת.
אבי נשר הצליח להביא דמויות מיוחדות חזקות ורכות כאחד.
- נלי טגר מושחזת בתפקיד של ננה - האחות הבכורה.
ננה היא עיתונאית ופובליצסטית תקיפה ורהוטה, שכותבת בעיתון פורנוגרפי
(כמו בול שהיה קיים כאן בעבר), שאותו מוציא בעלה - תום אבני.
(כל הסרט הוא טוען בפניה שרק עיתון שמפרסם כאלו תמונות יקנו הרבה אנשים,
ועל הדרך הם גם יקראו את מה שהיא כותבת).
- האחות הצעירה יותר היא ספי, אותה מגלמתבהצלחה רבה ג'וי ריגר.
ספי היא תלמידת האקדמיה למוזיקה, שרה נהדר כסולנית המקהלה של האקדמיה
ומלחינה בפני עצמה. הסרט מדבר בין השאר על סוד נוראי שקרה בעבר המשפחתי
ומתגלה לבנות, אשר יוצאות לנסות ולפתור אותו.
את שאר הפרטים ויש הרבה אני אשאיר לכם לגלות בסרט.
אני לא אומרת שהסרט מושלם. יש דברים שהיו חסרים לי, ענינים לא פתורים,
לא תמיד הדמויות שלמות, אבל הסך הכל היה, כמו שכבר כתבתי מהפנט.
ישבתי בסרט, הקשבתי, הרגשתי את מה שעובר על הדמויות.
היו לי תקוות, רצונות, וכשהסרט הסתיים היה לי חבל, כי רציתי לראות עוד.
כמו סדרת טלוויזיה, שכאשר פרק מסתיים, בצד העצב יש איזו שמחה קטנה שאומרת,
לא נורא יהיה עוד פרק.
חשוב לספר שהסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי בשם: 'ואולי השמיים ריקים'.
כתב אותו ברוך מילך, אביהן של המלחינה אלה שריף-מילך ואחותה,
מבקרת התאטרון שוש אביגל, שנפטרה מסרטן בשנת 2003.
שוש אביגל היתה זו שהביאה להוצאתו לאור של הספר, שהיה יומנו של אבי המשפחה,
אותו כתב בפולין, בזמן השואה, ושם הוא מתאר את הסיפור חייו הנורא.
הורי הם דור ראשון לשואה, אני דור שני, והשואה נמצאת בעורקים,
גם ללא מחשבה עליה ביום יום. אבל לא רק בי הסרט נגע,
ולדעתי אבי נשר בהמון חוכמה ובדרכים שונות מצליח להעביר את הסיפור הזה.
אתם תצטרכו להבין את זה בעת הצפייה בסרט.
יצאתי מהסרט עם הרבה מחשבות. מחשבות על החיים, על המשמעות שלהם,
על בחירות שאנחנו בוחרים, על כך שהבחירות הם תמיד שלנו ולא של משהו אחר.
על כך שאנחנו מחליטים לפנות ימינה ולא שמאלה, והחיים משתנים.
על הכוח של החיים, כמה הכוח הזה חזק. מצד שני על השבריריות של החיים,
על סודות גדולים וקטנים, כמה לא בריא לשמור עליהם.
כמה חשוב שיהיו לנו אנשים סביבנו שנאהב אותם והם אותנו. שתמיד תהייה לנו
רשת תומכת של אנשים, גם אם מעט, שנוכל לבטוח בהם והם בנו.
אני מספרת לכם על החוויות שלי מהסרט ואני ממליצה לראות אותו.
אני בטוחה שכל אחד יקח אותו למחוזות קצת שונים, וזה בסדר גמור.
- לסיום משהו אופטימי, שקשור ולא קשור לסרט הזה.
לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי שנסוב על על השואה והומור.
זה היה סרט עם ראיונות של קומיקאים יהודים, ושל ניצולי שואה.
בסרט כולם דיברו על כך שמי שהיה בעל הומור, גם כשנכנס למחנות המוות
שמר על כך, כי זה היה אופיו, והיו גם יהודים שההומור הציל אותם. על כך
שבחלק מהמחנות היה תאטרון ואפילו קברט. לאורך כל הסרט הודגש שבעצם
מי שהיה שם הוא היחיד שיש לו את הזכות לצחוק ולספר דברים בהומור
על הנושא של השואה. בין כל הדמויות נראו גם 2 נשים ניצולות, שאחת מהן
היא קומיקאית אמריקאית. הן מדברות ביניהן על השואה ועל הזכרונות.
באחד הפעמים מראים אותן שהן בחופשה בוונציה והן שטות בגונדולה.
אומרת האחת, זו שאיננה קומיקאית, כי היא לא מסוגלת לדבר בהומור על השואה.
זאת משום היא גוררת אחריה צל ענק של מה שקרה שם.
האשה השניה ענתה לה, והיא כל כך הזכירה לי את אמא שלי.
היא אמרה לה שדווקא בגלל זה. דווקא בגלל שהיטלר רצה להרוג אותה היא ניצחה.
היא ניצלה, היא הקימה משפחה עם ילדים ונכדים. היא חיה, היא מאושרת
והיא צוחקת. היא אופטימית וכל יום שהיא חיה היא מאושרת.
אמא שלי היא כזו. היא ווינרית. היא אמרה לי לא פעם את אותו משפט:
היטלר רצה להרוג אותנו ואנחנו ניצחנו!
החיים מראים לנו שהם חזקים, הם לוקחים אותנו למקומות עליהם לא חלמנו ואותם
לא דמיינו. המציאות חזקה ומורכבת יותר מכל סרט, עולה על כל דמיון.
את הפוסט הזה אני מקדישה לאמא שלי המנצחת!
- אשמח לשמוע מה דעתכם על הסרט, אם ראיתם אותו, ואחרי שתראו אותו.
*אתם מוזמנים לעקוב אחרי גם באנסטגרם.
תמצאו שם הרבה רגעים אופטימיים:
My Instagram